חנוכ"ה תשס"ב – מבשרי אחזה אלוה [איוב י"ט]
בראשית גמלה בלבו של ינון ההכרה שאל לו לעשות שקר בנפשו,
שכן אלישע בן אבויה עלה עשן מקברו והסתלסל לרקיעים עליונים
ופתח שערי שמים.
בשבת הסמוכה לחנוכה פסע לאטו לאורך רחובות הקריה בשאיפה
לזכות לגילוי השכינה והארץ.
הוא נתקל בדרכו ברחלה שלגביו ייצגה בצורה אופיינית את הארץ
המקווה. הוא שאל אותה "מה השעה"? שכן לא היה שעון על ידו,
מפני שהמנהג האופייני לחב"ד, שאין עונדים שעון בעת הנחת התפילין
והאמירה שאין מניחים תפילין אלא בשבת, תרגם לכך שאל לו לענוד
שעון ביום השבת כיוון שהיא למעלה מן הזמן והקב"ה שהוא יתברך
יום השבת היה הווה ויהיה. זה ענין עולם, שנה, נפש [ראשי תיבות עשן]
כאשר עולם הוא המקום, שנה הוא הזמן, ונפש היא המדריגה הרוחנית.
נאמר "כי לא יראני האדם וחי" שאין בריה שיכולה להסתכל שם,
בחוזק הצחצוחים ואור הגוונים, אך כשמת יכול לראות את פני הויה
שהוא אור צחצחות, אור ראשית הבריאה, האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא.
וינון שלא צפה בעת ההיא את שעתיד להתרחש חיש מהר, שכל חייו
יהיו תלויים לו מנגד כתוצאה מחדירתו לשטח הפרד"ס [רזי התורה]
אודותיו נאמר, ארבעה נכנסו לפרד"ס: בן עזאי נכנס ומת, בן זומא נטרפה
דעתו, אלישע בן אבויה קצץ בנטיעות, כלומר, סבר שישנן שתי רשויות
אחת שמטיבה ושניה שמרעה, וכמו כן סבר שאל לו לעשות שקר בנפשו
בנוגע לתחומים ורשויות שונות באשר לחבישה או אי חבישת כיפה.
ורק רבי עקיבא [אותיות אביר יעקב] נכנס בשלום ויצא בשלום כיוון
שהתקיים בו ושרית עם אנשים ועם אלהים ותוכל.
בעצומו של חג החנוכה, בעת משכבו בלילה על מזרון צהוב דהוי,
שתוחלת חייו אצלו היתה קצרה, נקלע למציאות השוררת רק בגהינם.
נשמתו נכנסה להסגר עמוק ונורא, וכך במציאות שבין שמים וארץ
עבר עליו הלילה, אולם קם משנתו כבריה חדשה והתקיימה בו תחיית
המתים ממש. רוח חיים רעננה פעמה בו והארה אפפה את כל ישותו,
ואף זכה למוחין דגדלות ולעדון נשמתי.
בליל שבת חנוכה החוויה חזרה על עצמה, אך הפעם ביתר שאת וביתר עז
שכן בפעם זו קם ינון ממשכבו והיה כמעין מת מהלך, נשמתו נגנזה
בגנזי מרומים ושריד מנפשו המיוסרת נותר בגופו והעניק לו חיות
בצמצום רב, ושלא כבפעם הקודמת, הפעם לא קם לתחייה.
הזכרון של לוח מצבת האבן של שמריה התמני שלא ניצל מכבשן
האש הפרטי שלו, ושלדברי אביו של שמריה הזכירה את עשרת הדברות,
כיוון ששמו הפרטי ושם משפחתו היו מורכבים מחמש אותיות כל אחד,
רצד מול עיניו של ינון ולא נותר לו אלא לנהוג ע"פ תכתיב זה ולמצוא
פורקן ומזור לנשמתו וגופו ובפרט ששאף בצעדו זה לזכות לעולם הבא
זוהר ומבהיק אותו חווה אך ימים מספר קודם.
הגילוי אותו חווה היה האור שלפני הצמצום – אור צחצחות, גילוי
בחינת הכתר – אריך אנפין במלכות, פה אצלו בעולם העשיה,
והביטוי הגבוה והמוחשי ביותר פה בעולם הזה היה האש שהיא
למעשה צמצום והגשמה , זעיר אנפין של אור צחצחות ולכן נפל
לכבשן האש.
נורא הרזים חשף בפניו את הרז שניצל ינון בשם הויה שאף על פי
שיש ארבעה מלאכים שהם ממוני השם הקדוש, לא רצה הקדוש
ברוך הוא להתעסק באברהם להציל אותו אלא הוא ממש, מפני
שקינא על שמו.
בעימות בין ינון לדוד קורח, עת היו ביניהם חילופי דברים התרשם
ינון עמוקות מרעיון אותו בטא דוד קורח והוא שההבדל בין
משוגע לגאון הוא דק מאוד.ההתרשמות נבעה מכך שינון יצר בתודעתו
הקבלה בין לוחות הברית לצדיק יסוד עולם, שכן לוחות האבן הם
משל לגוף הצדיק, האותיות החקוקות בלוחות מעבר אל עבר הן
נשמת הצדיק ועניין שבירת הלוחות הוא שבירת הכלים המתרחשת
אצל הצדיק בתווך, בשלב המעבר בין התגלותו כמשיח בן יוסף – נגה
לבין התגלותו כמשיח בן דוד – צחצחות.
זהו שלב מכריע בעניין שנאמר במסכת נידה מצוות בטילות לעתיד לבא-
בתחיית המתים, שכן משיח בן יוסף מביא לידי סיום את עבודת הברורים
וכנוס הניצוצות שהתפזרו בשבירת הכלים ומשלים את כוונת הבריאה
בתקון עולם במלכות שדי, ע"י התגלותו כמשיח בן דוד.
חנוכ"ה תשס"ב
נר ראשון- אור צחצחות מבהיק
נר שני- איוב היה או לא היה
נר שלישי- נר הויה נשמת אדם- אור מצומצם
נר רביעי- ויאבק עמו איש לאור הלהבה
נר חמישי- חושים מאבדים מזוהרם ומחיוניותם
נר שישי- הריני בוראו בריה חדשה
נר שביעי- בתווך בין חיים למוות
נר שמיני- אור נגה מכריע לחיים- אור צחצחות נצחי
שמעון טל רז
